<h1>ספר עזרת נשים — שער שביעי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הבעל שאמר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם פלוני ונסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה אסורה לבעלה עד שישקנה מי המרים. מת הבעל קודם שישקנה אין לה כתובה. ובזמננו זה שאין שם מי סוטה נאסרה עליו אסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שמעשיה הרעים גרמו לה. אם אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלני וראה בעיניו שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין מי סוטה וחייב להוציא ויתן כתובה. עשתה הודאה שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה או משביעה על הדבר ואחר כך יתן כתובה וכן כתב הר"ם במז"ל [אישות פכ"ד הכ"ה].
<h2>דף ב:</h2>
אמרינן בסוטה פרק (אנוסה) [ארוסה] [כ"ז ע"א] אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחרי הבעל. מי שרואה אשתו שזנתה, או אמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם שזנתה אשתו, בין שהיה איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, חייב להוציאה ואסור לו לבא אליה ויתן כתובה. ואם הודית שזנתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם לא ראה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא עד ידי גלגול, בשם רבינו יעקב אמרו שנים שהעידו על אשת איש שזנתה צריכה דרישה וחקירה לאסרה על בעלה. גרסינן בירושלמי בסוף נדרים [פי"א הי"ב] עלה דההיא דהאומרת לבעלה טמאה אני לך, כלומר זניתי תחתיך, תביא ראיה לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר. אמר ר' אילא מסתברא אם היה חבר יוציא בין כך ובין כך הואיל ואמרה לו שזנתה איבדה כתובתה עיקר ותוספת, ואם היה מאמינה וסומך בדעתו חייב להוציאה. בפרק קמא דסוטה [ב' ע"ב] אמר ר' חנינא מסורא לא לימא איניש לאתתיה בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני, דילמא סבירא לן כר' יוסי בר' יהודה דאמר קנוי מועיל על פי עצמו, והאידנא ליכא מי סוטה למבדקה ואסר לה עילויה איסור עולם אם נסתרה אחר כן. ומזה יש ללמוד שאם לא קנא לה ונסתרה שאינה נאסרת על בעלה. ופסק רבינו חננאל שנאסרה על בעלה משעה שיראו עדים שמתנהגים זה עם זה דבוקים כמנאפים שאפילו לענין דיני נפשות שכתוב שם והצילו העדה די בכך כדאמרינן בפ"ק דמכות [ז' ע"א] היכי דיינינן כשמואל דאמר עד שיראו כמנאפים ואין צריך שיראו שוכבין כמכחול בשפופרת. אבל בסתירה לבד אינה נאסרת כאשר בארנו שאין אוסרין על הייחוד וכמעשים המפורשים בסוף מסכת נדרים [צ"א ע"א] בנשים שנסתרו והוצרכו שם האמוראים לפסוק שתהא שם אמתלא להתירה זהו מפני שמדבר שם באומרת טמאה אני לך כמו משנתנו אשר שם שמדבר על זה, אבל באומרת טהורה אני אין צריך שום אמתלא להתירה ומותרת.
<h2>דף כה.</h2>
העוברת על דת משה או על דת יהודית או מי שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא ואם רוצה לא יוציא, אבל אעפ"י [שלא הוציא] אין לה כתובה שתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על הצנועות. אבל אין תקנה זו מתפשטת בפרוצות ורצון חכמים שתהיה קלה בעיניו ותתגנה.
ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה, יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי, כדמפרשינן פרק המדיר בכתובות [ע"ב ע"א] דתנא דבי ר' ישמעאל ופרע את ראש האשה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועות ראש. או שנודרת ונשבעת ואינה מקיימת. או ששמשה מטתה והיא נדה. או שאינה קוצה לה חלה. או שהאכילה את בעלה דברים האסורים, ואין צריך לומר שקצים ורמשים ונבילות, אלא אפילו הדברים שאין מעושרין. והיאך יודע דבר זה כגון שאמרה פירות אלו פלוני עשרן ותקנן, ועיסה זו פלוני הפריש חלה ופלוני חכם טיהר לי את הכתם, ואחר שאכל או בא אליה שאל לאותו פלוני ואמר לא היו דברים מעולם. וכן אם הוחזקה נדה בשכנותיה ואמרה לבעלה טהורה אני ובא אליה. ואי זו היא דת יהודית זה מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה מחצר לחצר דרך מבוי וראשה פרוע ואין עליה רדיד כשאר הנשים, אעפ"י ששערה מכוסה במטפחת. ואין בזה פריעת ראש לגמרי דהא אמרינן בירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו] היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פריעת ראש. ומה שאמר הד"א בחצר אבל במבוי יש בה משום פריעת ראש, בשרוצה לשהות במבוי. או שהיתה טווה וורד וכיוצא בה נגד פניה על פדחתה או על לחיה כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, או שהיתה תובעת התשמיש לבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש. או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה. עזרא תיקן שתהא אשה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה משום צניעות ואם לא חוגרת אינה עוברת על דת משה ולא הפסידה כתובתה. אמרינן בירושלמי [שם] ובמסכת סוטה [כ"ה ע"א] שהעוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד.
<h2>דף כז.</h2>
אמרינן בסוטה פרק (אנוסה) [ארוסה] [כ"ז ע"א] אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילות אחרי הבעל. מי שרואה אשתו שזנתה, או אמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם שזנתה אשתו, בין שהיה איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, חייב להוציאה ואסור לו לבא אליה ויתן כתובה. ואם הודית שזנתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם לא ראה בעצמו ואחר כך תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא עד ידי גלגול, בשם רבינו יעקב אמרו שנים שהעידו על אשת איש שזנתה צריכה דרישה וחקירה לאסרה על בעלה. גרסינן בירושלמי בסוף נדרים [פי"א הי"ב] עלה דההיא דהאומרת לבעלה טמאה אני לך, כלומר זניתי תחתיך, תביא ראיה לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר. אמר ר' אילא מסתברא אם היה חבר יוציא בין כך ובין כך הואיל ואמרה לו שזנתה איבדה כתובתה עיקר ותוספת, ואם היה מאמינה וסומך בדעתו חייב להוציאה. בפרק קמא דסוטה [ב' ע"ב] אמר ר' חנינא מסורא לא לימא איניש לאתתיה בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני, דילמא סבירא לן כר' יוסי בר' יהודה דאמר קנוי מועיל על פי עצמו, והאידנא ליכא מי סוטה למבדקה ואסר לה עילויה איסור עולם אם נסתרה אחר כן. ומזה יש ללמוד שאם לא קנא לה ונסתרה שאינה נאסרת על בעלה. ופסק רבינו חננאל שנאסרה על בעלה משעה שיראו עדים שמתנהגים זה עם זה דבוקים כמנאפים שאפילו לענין דיני נפשות שכתוב שם והצילו העדה די בכך כדאמרינן בפ"ק דמכות [ז' ע"א] היכי דיינינן כשמואל דאמר עד שיראו כמנאפים ואין צריך שיראו שוכבין כמכחול בשפופרת. אבל בסתירה לבד אינה נאסרת כאשר בארנו שאין אוסרין על הייחוד וכמעשים המפורשים בסוף מסכת נדרים [צ"א ע"א] בנשים שנסתרו והוצרכו שם האמוראים לפסוק שתהא שם אמתלא להתירה זהו מפני שמדבר שם באומרת טמאה אני לך כמו משנתנו אשר שם שמדבר על זה, אבל באומרת טהורה אני אין צריך שום אמתלא להתירה ומותרת.
